הטניס כדרך חיים

ענף הטניס מתבלט ביחודו מהשימוש במחבט כדור, בסוגי המשטחים השונים ועד שיטת הניקוד הלא מוכרת ו/או מובנת לרבים.

אך ישנם דברים במשחק הטניס המבדילים אותו מענפי ספורט שונים בכלל ומשחקי כדור בפרט. דברים הקשורים לערכים בין אדם לחברו, בין יריבים, אשר אינם מובנים מאליהם – אמות מידה כמו תרבות, כבוד הדדי, הוגנות, פירגון והתחשבות ביריב.

נדמה כי בארץ ובעולם ערכים אלה דועכים ונרמסים. הן בספורט והן בחיים (!) כיצד זה מתבטא?

אלימות על כל צורותיה בכל שכבות האוכלוסייה – אין ספק שבענפי ספורט שבהם יש מגע כמו כדורגל, כדורסל, כדוריד וכד', התופעות יותר שכיחות. לעומתם, הטניס אשר אינו ספורט מגע, למעט לחיצת היד בסיום המשחק (אשר אינה מובנת מאליה), התופעות פחות שכיחות.

כתבה זו איננה באה לדון בבעיות החינוך וההתנהגות בקרב בני אדם בספורט ובחיים אלא לקחת כמקרה את ענף הטניס, אשר בהגדרתו משחק נקי ותרבותי אשר לאורך השנים נחשב כחף מכל ההתנהגויות בוטות ואלימות, ומצליח לשמור על זה עד היום.

גוסטבו קוורטן הברזילאי מראה איך מפרגנים לשחקן יריב לחצו כאן!

לפני כן, ננסה להבין קצת מהיסודות של המשחק ומה גורם לו להיות אצילי.

נתחיל מהעבר הרחוק כאשר אנשי אצולה צרפתים המציאו את שיטת הניקוד הייחודית לטניס. הם החליטו שהמשחק ישוחק רק בקרב העשירים, לכן שיטת הניקוד היא לפי השעון(לעניים לא היו שעונים), כך שהניקוד הוא: 15, 30 , 40 . מדוע לא 45? כדי שישאר מקום ליתרון במקרה של שיוויון 40.

בקריאת התוצאה כאשר שחקן מוביל 15-0, או 30-0 וכד' אין אומרים אפס אלא LOVE – מכיוון שלא נרצה לומר על שחקן שהוא במצב אפס ולהעליבו, אלא שלמרות שאין לו ניקוד יש לו תשוקה ואהבה למשחק.

מקרה נוסף בהגשה כאשר הכדור פוגע ברשת ונכנס לריבוע ההגשה לא נקרא NET אלא LET, כדי לומר לשחקן היריב בעצם בצורה נחמדה – הרי לך הגשה חוזרת.

דוגמאות לפירגון וכבוד הדדי במהלך המשחק מתקיימות למשל ששחקן ניצח נקודה בעזרת הרשת כך שאפשר לומר שהמזל שיחק לצידו, יבקש סליחה מהשחקן היריב, או לאחר נקודה יפה נהוג לפרגן ולמחוא כפיים עם המחבט. בסיום משחק תהיה לחיצת יד בקרבת הרשת בין השחקנים, ולשופט המשחק.

ענף הטניס מקנה את הערכים הללו מבלי לפגוע בתחרותיות, בהישגיות וברצון לנצח את היריב. בטניס יש כבוד בין השחקנים במגרש ומחוצה לו ולא משנה מהיכן השחקן, מה צבע עורו ואם יש יריבות חזקה בין השניים. ניתן לומר שהתנהגות זו היא תרבות הטניס, והיא מתחילה מגיל צעיר בצעדים הראשונים של הטניסאי.

ילדים המתחילים להתאמן בטניס, למדים כמו בכל ענף את יסודות המשחק. הטניס ענף מאוד טכני ונרצה שילדים יתחילו מגיל צעיר כדי להתפתח כשחקנים פוטנציאלים. אך עם זאת, בשנה שנתיים הראשונות כמתאמנים, הילד לא יכוון לשחק במסגרת תחרותית. מדוע? כדי שילמד את תרבות הטניס: ההוגנות, הכבוד, פירגון וכו'.

בראש ובראשונה נקנה את הערכים, ולאחר מכן יוכל להתחרות במסגרת המתאימה לו. ברוב ענפי הספורט הדבר לא כך, ומי שנחשב בעל פוטנציאל גבוה, נשלח מיד להתחרות.

אני בדעה שהספורט הינו השתקפות של החיים, וארצה שהטניס יהווה דוגמה למי שעוסק בספורט וגם אלו שלא. הישגיות היא דבר חשוב, אך לפניה בא הכבוד בין בני-אדם כתנאי בלתי נפרד.

לצפייה בדוגמא לפירגון הדדי בין שחקנים (מראט סאפין וז'יל סימון מגביע דיוויס)  לחצו כאן!

לסיכומו של דבר, הטניס הינו דרך חיים בשבילי, מה הוא בשבילכם?